משל על עשרת הכסילים וצער מיותר
הודו הרחוקה חיו עשרה כסילים שהיו גם חברים. יום אחד יצאו למסע וחצו את הנהר. לאחר שהגיעו לגדה השנייה רצו לוודא שכולם אכן חצו בבטחה ושלא נשכח או טבע אף אחד.
אחד מהם החל לספור, ובזמן שספר שכח לספור עצמו. "אני רואה רק תשעה חברים. אין ספק, איבדנו אחד. מי זה יכול להיות? "אמר.
"ספרת נכון? "שאל אחר, והחל לספור בעצמוו. אבל גם הוא מנה רק תשעה.
בזה אחר זה כל אחד מן העשרה מנה רק תשעה, כשכל אחד שוכח לספור את עצמו.
"אנחנו רק תשעה," הסכימו כולם, "אבל מי זה החסר?" שאלו את עצמם. כל מאמץ שהם עשו כדי לגלות את האדם "החסר" נכשל.
"זה שטבע" אמר הרגשן ביותר מבין עשרת הכסילים, "אנחנו איבדנו אותו." אמר ופרץ בבכי מר, והאחרים בעקבותיו.
כשראה אותם, עובר אורח, בוכים על גדת הנהר, שאל את הסיבה. הם סיפרו מה קרה ואמרו שאפילו אחרי שספרו בעצמם כמה פעמים הם לא יכלו למצוא יותר מתשעה.
כששמע עובר האורח את הסיפור, וכשראה את כל העשרה לפניו, ניחש מה קרה. בכדי להבהיר להם שהם למעשה עשרה ולא תשעה ושכולם שרדו את חצית הנהר, אמר להם: " כל אחד מכם יספור את עצמו ובכל פעם שאחד מכם ייספר, אתן לו טפיחה על השכם כדי שיהיה בטוח שנספר ונספר רק פעם אחת. וכך האיש העשירי יימצא".
כששמעו את זה שמחו הכסילים על האפשרות למצוא את החבר ה"אבוד" שלהם וקיבלו את ההצעה שהציע העובר אורח.
.בעוד העובר אורח מעניק טפיחה לכל אחד מהכסילים, זה שקיבל את זה שקיבל את הטפיחה ספר בקול רם. "עשר," אמר הכסיל האחרון כשחטף את המכה האחרונה.
מבולבלים הם הביטו זה בזה, "אנחנו עשרה," אמרו בקול אחד והודו לעובר האורח ששחרר אותם מיגונם.
השמחה והאושר נמצאים עמוק בתוך הלב
השמחה והאושר נמצאים עמוק בתוך הלב שלנו פנימה
את הסיפור הזה סיפר שרי ראמאנה מהרישי, מגדולי היוגים שחיו בהודו במאה הקודמת.
שרי ראמנה מהרישי לימד את תלמידי שלא ניתן לראות בבהירות כאשר אנחנו עצובים, כועסים, לא מרוצים או מקנאים באחרים, והתוצאה היא שאנחנו הופכים להיות טיפשים ובורים. כמו עשרת הכסילים, שלא ראו את האמת ובעיקר שכחו את עצמם, ושהצטערו צער מיותר.
אם מסתכלים ורואים בברור ניתן לגלות שהשמחה והאושר נמצאים עמוק בתוך הלב שלנו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק לוותר על הרצון לחפש ולהשיג משהו מבחוץ שיעשה לנו טוב. החיפוש הזה הרבה פעמים מיותר וגורם לנו לסבל וצער, כך אומר ראמנה מהרישי.
