מאמר מאת: איתי אהרה
האל שיווה, המכונה במיתולוגיה ההודית בשם היוגי הגדול, נחשב למי שלימד את ההאטה יוגה ומייצג את היוגי המושלם. אבל מיהו אותו שיווה, אל יוגי, ומה מאפיין אותו?
שיווה היוגי הגדול. האל ההורס והיוצר, הפרוש והיצרי.
שיווה ההורס של היקום וגם היוצר מחדש
לרוב אנחנו חושבים על יוגה במונחים של שלווה ורגיעה, ועל היוגי כסוג של מורה "מואר" היושב רגוע ומתוך חצי חיוך ממלמל מילות חוכמה שונות. בניגוד ליוגי השליו מייצג שיווה משהו אחר לגמרי.
אמנם שיווה מתואר לעתים קרובות כשקוע במדיטציה, אבל כל דמותו משדרת משהו מאוד סוער ולעתים אפילו אלים. שיווה מופיע ככהה ונוראי, אפור מאפר הגוויות, הוא בעל מספר זרועות ושלוש עיניים, שאחת מהן במרכז מצחו וממנה יוצאת אש ששורפת את מי שמעורר את כעסו.
הוא נושא קלשון משולש, סביב מותניו וצווארו כרוכים נחשים מבעיתים, הוא עוטה על עצמו עור נמר ואוחז בידו תוף שמקצבו יכול להשמיד את העולם. הוא מסתובב בשולי התרבות, הוא מוקף בפמליה של שדים ומעשן עשבים שונים.
כל ההופעה של שיוה מציגה דמות קצת מאיימת שמקרינה המון כוח ואימה.
במובן זה הוא מייצג את היוגי כסוג דמות שוליים שלא ברור אם כדאי להכניסה לתוך עולם התרבות. היוגי בהקשר זה הוא לא אדם נחמד שבא ללמד אותנו, אלא הוא אידיאל קיצוני של מי התמסר כולו לשחרור מהמושגים ומהעולם שאנו מכנים תרבותי.
חשוב לציין כי שיווה הוא גם ההורס של היקום וגם היוצר אותו מחדש.
כלומר לא מדובר כאן על הרס לשם הרס, אלא על הרס המאפשר יצירה או בריאה מחדש.
ניתן כבר לשים לב כי שיווה כולל בתוכו מתחים, מתח בין הריסה ליצירה, בין יוגי שליו לבין דמות המקרינה הרבה אלימות ופחד. אבל אחד המתחים המעניינים שדמותו של שיווה משקפת הוא המתח בין פרישות לארוטיקה.
שיווה כפרוש האולטימטיבי והאל היצרי ביותר
הכוונה בפרישות בהקשר זה היא היכולת הגופנית והמנטלית להתנתק מהגוף ומהעולם כדי לחוות את העצמיות האמיתית שאינה העולם אלא היא העצמי שאינו תלוי בדבר – האטמן.
שיווה כפרוש האולטימטיבי יכול להגיע למצבים קיצוניים יותר מכל אחד אחר ולהגיע להכרה הגבוהה ביותר של העצמיות האמיתית. כאשר חלק חשוב מתהליך זה הוא הביטול המוחלט של היצר ושל המשיכה המינית.
מה שמעניין הוא, שבמקביל שיווה הוא האל היצרי והמיני ביותר. הוא מופיע לעתים קרובות במקדשים כאיבר מינו, כלינגם. איבר מין זה מתואר כבעל גודל אינסופי. כמו כן ישנם סיפורים על כך שבמשך אלפי שנים הוא עושה אהבה עם בת זוגתו פארווטי.
בכלל חיי הזוגיות של שיווה ופארווטי הם חיים סוערים: הם מתווכחים זה עם זה ולועגים זה לזה מדי פעם. בתיאורים רבים של שיווה הוא מתואר כבעל חסר אחריות, המעשן חשיש ואינו מסוגל לדאוג לעצמו.
פארווטי מתוארת כאישה סובלת המתלוננת מדי פעם באוזני אמה, אך תמיד נשארת נאמנה לשיווה. אחד המוטיבים המרכזיים במיתולוגיה של שיווה הוא המתח השורר בינו לבין בת זוגו.
מתח זה מצביע על המתח ההינדי העמוק והתמידי בין אידיאל הפרישות היוגי, אותו מייצג שיווה, לבין אידיאל החיים המשפחתיים, אותו חושפת פארוטי כמייצגת הזוגיות, המיניות, הילודה והמשפחה.
היחסים הללו בין שיווה לפארווטי הם גם בעלי ממד פילוסופי עמוק יותר.
היחס הזה בין מיניות לפרישות הוא למעשה יחס בין חיים בעולם לבין פרישה מהעולם, שזה מתח שמרגיש כמעט כל מתרגל של פרקטיקה הודית, המתח בין השלווה והניתוק שבפרקטיקה לבין החיים בעולם שנמשכים.
איתי אהרה: MA בפילוסופיה מאוניברסיטת ת"א. מרצה ומנחה סדנאות בהגות ההודית, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, מתמחה בפילוסופיה הודית, פילוסופיה השוואתית ופילוסופיה של המיסטי. מלמד פילוסופיה הודית בקורסי המורים ביוגה סטודיו. לאתר של איתי: http://itay-ehre.weebly.com
