משל החץ המורעל
אדם ניגש אל הבודהה וביקש ממנו מענה לכל השאלות הפילוסופיות שהיו לו בטרם החל ללמוד ממנו ולתרגל עימו: "מה יקרה לאחר מותי? מה הייתי לפני שנולדתי? מה הוא המקור לכל התופעות? ענה לי על שאלות אלו ואהיה תלמידך".
הבודהה השיב ואמר:
"הנך כמו אדם שנפגע על ידי חץ מורעל ומבקש מהרופא שיציל אותו, אך אינו מוכן לקבל טיפול בטרם יענה לו הרופא על הסוגיות שמעסיקות ומטרידות אותו.
אם יאמר אותו אדם לרופא:
"לא אתן לך לשלוף את החץ עד אשר אדע מי הוא זה שירה בי את החץ, אם זה אציל, לוחם, סוחר או אביון.
לא אתן לך לשלוף עד אשר אדע את שמו ומעמדו.
עד אשר אדע את גוון עורו, אם שחור, חום, זהוב או לבן.
עד אשר אדע היכן הוא גר, אם בעיר, בכפר, בשוק.
עד אשר אדע את מבנה הקשת שבה ירה, אם מעוצבת בצורת קשת בודדת או כשתי קשתות.
עד אשר אדע מאיזה חומר עשוי מיתר הקשת, אם מגידי חיה או מסיבי העץ.
עד שאדע אם החץ קצר או ארוך.
עד שאדע את סוג הנוצה, אם של נשר, עיט או טווס."
אדם כזה ימות בטרם יספיק לרכוש את כל המידע הזה.
בדיוק באותו אופן, אם מישהו יאמר: "לא אלך בדרך שאתה מלמדני עד אשר תסביר לי את כל האמיתות הפילוסופיות, אותו אדם ימות בטרם אסיים להסביר לו את כל זה."
לסיכום:
הבודהה היה כרופא ומטפל, הוא לימד את הדרך לשחרור מצער וכאב.
הדרך שהבודהה מלמד הינה דרך ישירה לטפל ולרפא את אשר מכביד על נפש האדם.
הלימוד והתרגול מתמקדים באיך לרפא את הבעיה, ועכשיו.
היכולת לריפוי נרכשת מתוך אמון מלא שאכן ניתן לרפא סבל ולטהר את נפש האדם מגורמי המכאוב, לשם כך יש להתחיל בתהליך הריפוי כאן ועכשיו.
אין זה אומר שאדם לא יכול לשאול את השאלות הפילוסופיות, להרהר בהן ולקבל מענה.
אם מודע האדם שיש חץ בליבו, עליו קודם כל לשלוף אותו, להתחיל להחלים ואז יתפנה לתהליכים נוספים שאינם כה דחופים כמו אותו ידע פילוסופי אותו הוא מבקש לרכוש.
על מנת שתהליך הריפוי יתרחש עלינו לפעול מיד ולעשות כל שביכולתנו, ולא לשקוע במחשבות והגיגים.
הפעולה עצמה ברגע ההווה היא החשובה ואין להתמהמה.
בנוסף, יש לתת אמון מלא בתהליך.
תרגום והסבר: ענת צחור.
גם זה עשוי לעניין אותך:
